יום שני, 19 במרץ 2012

Love is stronger than death


Play Me




והימים ימי קיץ 2005.
בחוץ חם, ולח, ורע.
המדינה שקועה בטירוף החושים של ההתנתקות.
ואני, בבית. עובד במחשב שבחדר.
שקוע בתוך קשר טרי וסוער, 
שילווה אותי עוד הרבה שנים לאחר שייגמר...

קיבלתי מתנה- 
קופסת דיסקים מיותרים שהיו לבת דודתי ולבעלה.
בתוך הקופסא תפס אותי האלבום עם העטיפה המוכרת-



הכנסתי למערכת והקשבתי.

רצועה מספר 2.
פתיחה מוכרת.
והקול המהפנט של הסולן, זוחל לי לחדר.

Love, love
Lo--ve


ואז, קיבלתי SMS ממך-
"ג'וקי, מה אני אעשה?".
(רק אלוהים יודע למה היא החליטה על שם חיבה כ"כ מוזר בשבילי).

חיכיתי לשמוע ממנה, את התשובה, לניתוח המורכב שאימה עברה.

רוב הדייטים שלנו כללו בעיקר נסיעה לבי"ח, 
לבקר את אימה שחיכתה לניתוח להסרת גידול מהגב. 
ניתוח מורכב.

היא עברה את הניתוח, וחיכתה לתוצאות.
ה SMS הבהיר לי שהתשובות לא טובות...

"בואי לפה" עניתי לך.
למרות שהייתי כ"כ צריך את השעות והזמן לעצמי,
לחזור לנשום, להצליח לעבוד, בתוך סערת הרגשות הענקית שהייתה הקשר שלנו.

הגעת אליי.
התיישבת על הספה המתפוררת. ולא הוצאת מילה.
לא ידעתי מה לומר. 
מה אפשר לומר במצב כזה?
החזקתי לך את היד. 
ניסיתי להתקרב לחיבוק.

הבטת בי, בשתיקה, והשפה התחתונה שלך רעדה. 
באותו רעד בלתי נשלט שהיה לך תמיד כשנלחמת בדמעות.

האלבום המשיך להתנגן ברקע.
והמילים ריחפו בינינו בחדר.
מדברות כאילו במקומך.

Save me, Save me, Save me
Save me, Save me, from myself.

ובאותו רגע, בתוך כל האהבה הקשה שהייתה לנו, הייתה שתיקה.
לא היו מריבות, לא סערת רגשות, לא כעס או תסכול.

דמעה- 
אחת, בודדה, התגלגלה לך מהעין אל הלחי.
ואת, כ"כ גאה וחזקה. לא מרשה לעצמה לבכות מול זרים.
לא נתת לי ליגוע, לחבק, לנחם.
כאילו לא סולחת לעצמך על הדמעה שחמקה מתוך החומות החוצה.


האלבום כולו פתאום נשמע לי כמו רקוויאם.



ומי יודע איך היו מתגלגלים הדברים,
אם היית מאפשרת לעצמך להתפרק, לבכות.
אם היית מאפשרת לי להתקרב, לנחם.


אם הייתי מצליח לשנות משהו-

אותך, אותי, אותנו...






If you can't change the world. Change yourself
If you can't change the world. Change yourself

And if you can't change yourself.... Change the world

יום חמישי, 15 במרץ 2012

אהבה.מוזיקה. פוסט פתיחה.


 אני בריכה של געגועים.
מוצף בגעגועים לעבר.
לאהבות שנכנסו ויצאו מחיי,
לנשים שאהבתי ואינן.
עומד ומשתאה-
איך יכול להיות שמישהי שאהבת נעלמה לה כך מחייך?
איך אפשר לשחרר מישהו מחייך? באמת לשחרר?
עולם כמנהגו נוהג, והכדור סובב,
ומישהי שהייתה פעם חלק מחייך, חבוקה בזרועותייך,
נמצאת לה ביקום מקביל בשגרת חייה הרגילה, ולך אין מושג.
היא מטפלת בילדה שלה, יושבת בבית קפה, עושה קניות לשבת בשוק, בלעדייך.

ואתה, בעולם אחר, באהבה אחרת, בסיפור אחר. אבל לא מסוגל לשכוח.
נעצר מדי פעם ונזכר- בה, בהן.
לא מוכן לשכוח, לא מוכן לעזוב.
מסרב לפנות את החדר המיוחד שפתחתי עבורן בלב.

אני כותב כי אני זוכר.
אני כותב כי אני עדיין מתגעגע.
אני כותב כדי ליצור עדות חייה, מעין מצבה-
לאהבות שהיו, לתקוות שנגוזו, לחיפושים, להתחלות מבטיחות שהתפוגגו.
כי אם לא אכתוב הן באמת כאילו לא היו. איש לא יזכור שכאן הייתה פעם אהבה,
שכאן הייתה כאן התחלה מבטיחה של קשר.

אני כותב כדי לשים אצבע קטנה בשצף הזורם של החיים, של השגרה.
כאילו לעצור אותו, אבל בפועל רק להסיט את הזרם קצת לצדדים.
ליצור איי זיכרון קטנים בשטף החיים השואב אותי לתוכו.
איי זיכרון לאהבה.

אני אדם מאמין, אדם מסורתי-דתי.
אביא פה גם מחיבוטי הנפש ומהשאלות שהפניתי לבורא העולם בתקווה למצוא ולהבין את תשובותיו.

אספר פה גם על אהבה נוספת, אחרת, שממלאת אותי בכל רגע- האהבה למוזיקה.
אספר על השירים שהיו פסקול לחיי במהלך המסע.
ואביא פה את השירים שאומרים הרבה יותר ממה שמילים יכולות לומר.

נצא לדרך.



בחיי איך ששנאתי את השיר הזה כשיצא.
אבל עם הזמן, מצאתי את היופי והנשמה שבמוזיקה הערבית.
יש בשיר הזה נהמה עמוקה שיוצאת עמוק מהלב, מהבטן, וזה מה שתפס אותי.