אני בריכה של געגועים.
מוצף בגעגועים לעבר.
לאהבות שנכנסו ויצאו מחיי,
לנשים שאהבתי ואינן.
עומד ומשתאה-
איך יכול להיות שמישהי שאהבת נעלמה לה כך מחייך?
איך אפשר לשחרר מישהו מחייך? באמת לשחרר?
עולם כמנהגו נוהג, והכדור סובב,
ומישהי שהייתה פעם חלק מחייך, חבוקה בזרועותייך,
נמצאת לה ביקום מקביל
בשגרת חייה הרגילה, ולך אין מושג.
היא מטפלת בילדה שלה, יושבת בבית קפה, עושה קניות לשבת בשוק, בלעדייך.
ואתה, בעולם אחר, באהבה אחרת, בסיפור אחר. אבל לא מסוגל לשכוח.
נעצר מדי פעם ונזכר- בה, בהן.
לא מוכן לשכוח, לא מוכן לעזוב.
מסרב לפנות את החדר המיוחד שפתחתי עבורן בלב.
אני כותב כי אני זוכר.
אני כותב כי אני עדיין מתגעגע.
אני כותב כדי ליצור עדות חייה, מעין מצבה-
לאהבות שהיו, לתקוות
שנגוזו, לחיפושים, להתחלות מבטיחות שהתפוגגו.
כי אם לא אכתוב הן באמת כאילו לא היו. איש לא יזכור שכאן הייתה פעם
אהבה,
שכאן הייתה כאן התחלה מבטיחה של קשר.
אני כותב כדי לשים אצבע קטנה בשצף הזורם של החיים, של השגרה.
כאילו לעצור אותו, אבל בפועל רק להסיט את הזרם קצת לצדדים.
ליצור איי זיכרון קטנים בשטף החיים השואב אותי לתוכו.
איי זיכרון לאהבה.
אני אדם מאמין, אדם מסורתי-דתי.
אביא פה גם מחיבוטי הנפש ומהשאלות שהפניתי לבורא העולם בתקווה למצוא
ולהבין את תשובותיו.
אספר פה גם על אהבה נוספת, אחרת, שממלאת אותי בכל רגע- האהבה למוזיקה.
אספר על השירים שהיו פסקול לחיי במהלך המסע.
ואביא פה את השירים שאומרים הרבה יותר ממה שמילים יכולות לומר.
נצא לדרך.
בחיי איך ששנאתי את השיר הזה כשיצא.
אבל עם הזמן, מצאתי את היופי והנשמה שבמוזיקה הערבית.
יש בשיר הזה נהמה עמוקה שיוצאת עמוק מהלב, מהבטן, וזה מה שתפס אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה