פגישה ראשונה
play me
פורים.
מופע "הטיש הגדול" של משה להב.
הייתי חייב להשתכר כדי להצליח ליהנות ממה שהלך שם.
אחרי כוס של וודקה+רד בול מצאתי עצמי רוקד בשורות הראשונות עם
החברים...
ואז, פתאום שמתי לב אליה.
רקדה שם בתוך מעגל החברים שלה.
כמו בסיפורים
כמו בשירים כמו בסרטים
כשהיא רקדה, משהו בה נפתח והשתחרר, והיא הייתה כ"כ נשית,
כ"כ מינית.
השיער שלה התנופף לאט, כאילו בהילוך איטי, שלקוח מאיזה קליפ קיטשי.
לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
ידעתי שהיא עובדת עם אחותי בחנות.
הייתי צריך לשכנע את אחותי שתחבר בינינו
(סימן אזהרה ראשון מתוך רבים שעוד יבואו).
הדייט המיוחל הגיע.
שברתי את הראש כדי לבחור מקום שיהיה חדש עבורי,
ונקי מזכרונות הקשורות
לקודמת, הקוסמת,
שחרכה את ליבי והשאירה אותי מבולבל כ"כ.
התיישבנו בבית הקפה.
היא ישבה מולי, יפה עד כאב,
בגב זקוף, בשפתיים אדומות,
בידיים שלובות ובמבט של "מה לעזאזל אתה רוצה ממני?..."
הבנתי מהר מאוד שהיא לא יצאה כמעט מעולם עם גברים.
שהיא שמרה מאוד על עצמה ולא הרשתה לעצמה להיפתח.
חיפשתי בה את הניסיון והבשלות שהיו בקוסמת.
אך היא היתה כ"כ רחוקה משם.
אחרי פגישה ועוד פגישה, שנשארו סתומות ומרוחקות, הסעתי אותה הביתה.
כששאלתי אותה- "יצאת פעם עם מישהו?"
היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "זאת שאלה קשה".
הבנתי שיש לה דרך ארוכה לעבור.
חשבתי לעצמי שהיא צריכה עוד זמן,
ושיהיה נחמד לפגוש אותה שוב אחרי שתיפתח
קצת, ותהיה יותר מוכנה להיכרויות.
הייתה לי תחושה שעוד ניפגש שוב.
צדקתי.
פגישה שנייה.
4 שנים עברו.
פסח הגיע.
מישהו פתאום דיבר עליה, וסיפר שהיא גרה בירושלים עכשיו, ושהיא עדיין
לבד.
שמרנו על קשר מרוחק, היה לי עדיין את מספר הטלפון שלה.
החלטתי לקחת יוזמה.
"רציתי לאחל לך חג שמח!" כתבתי לה בהודעה.
"וגם, לשאול משהו - האם את מאמינה בהזדמנות שנייה?".
תשובתה הגיע במוצאי החג, "הזדמנות שנייה יכולה להיות מעניינת...".
נפגשנו בחוף הים.
ישבת לידי על הסלעים.
מוגנת והדורה כ"כ בתוך מעיל לבן אירופאי.
לא כ"כ קשור למזג האוויר ולאווירה התל אביבית.
ניסיתי להיות רומנטי.
הבאתי ציוד פיקניק מהבית.
ערכה לקפה וחטיפים כשרים לפסח.
כ"כ אופייני.. לא הסכמת לגעת ברוב הדברים.
שתית תה והתחממת מול הים.
היו לנו הרבה פערים להשלים.
סיימתי את הערב ללא פרפרים בבטן, אבל עם אופטימיות זהירה.
הפעם היה נראה שבאמת עברת דברים משמעותיים,
ושאת נמצאת כבר במקום אחר.
הרגשתי שיכול להיות סיכוי.
שמתחת לחזות הקשוחה והחזקה שלך מסתתר לב רגיש וחם.
בשתיקות הקצרות שהיו בינינו הקשבנו לים הנשבר על הסלעים תחתינו.
מעין רמז מקדים למאבק העיקש שלי, שהתחיל באותו הערב.
הטיפוס על קירות ליבך החל.
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך,
שוא אציב דלתיים.
תשוקתי אלייך, ואלי
גנך.
ואלי גופי סחרחר,
אובד ידיים.
וגם לאחר שהקשר שלנו התפרק בצורה כ"כ כואבת,
לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שעוד ניפגש שוב בעתיד.
פגישה שלישית ואחרונה
3 שנים לאחר מכן.
הסכמת להיפגש איתי.
אולי כדי לסגור סופית את המעגל, ואולי לפתוח אותו מחדש.
חיכיתי לך בבית הקפה.
מרוב התרגשות ובלבול התנגשתי במלצר ששפך עליי בקבוק שלם.
תפסתי את השולחן בקצה.
חיכיתי.
לא דיברנו שנתיים וחצי.
לא נפגשנו פנים אל פנים מאז ברחת מבין זרועותיי.
הסדרתי את הנשימות.
"אני פה" כתבת לי בהודעה.
קמתי.
והנה את בפתח.
יפה יותר ממה שזכרתי.
ונראה שגם גבוהה יותר.
חיבקת אותי חיבוק קצר וחם.
ישבנו כמה שניות בלי יכולת לדבר.
"וואו. שנתיים וחצי". אמרת.
"אני מרגיש כאילו לא עברה דקה." עניתי.
ודיברנו. בפתיחות ובגילוי לב.
"הכנסת לחיי המון תסכול וכאב" אמרתי לך.
ובבת אחת נמלאו העיניים היפות שלך בדמעות.
"ובכל זאת, אני כאן. כי אני לא יכול להוציא אותך מהלב שלי".
ניסיתי לבדוק האם יש אפשרות להזדמנות שלישית.
ניסית להסביר מה היה לך כ"כ קשה.
ולמה עדיין קשה לך.
החזרתי אותך הביתה.
רצית ממני חיבוק פרידה.
לא יכולתי לתת אותו.
זאת הייתה פגישתנו האחרונה.
עד קצווי העצב,
עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים
וארוכים,
אלוהי ציווני
שאת
לעוללייך
מעוניי הרב שקדים
וצימוקים.
