נגמרות לי המילים.
Play me...
היום מתתי קצת.
ראיתי את התמונות.
לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה.
ואז הבנתי שאלו תמונות חגיגה.
חגיגת אירוסין.
שלה, של שניהם.
בסלון בו דמיינתי את עצמי נמצא שוב.
בין בני משפחתה, אליהם פיתחתי חיבה לא מוסברת.
חותכת את העוגה ביחד עם מישהו שהיה אמור להיות אני.
מחייכת במבוכה מול בני משפחה, שהיו אמורים להיות שלי.
התמונות האלו היו לי כ"כ ברורות בראש,
ועכשיו הן מתגשמות אבל עם גבר אחר במקומי.
סגרתי את המחשב.
הרגשתי איך כאילו כל הדם אוזל מהגוף שלי, ואני נהיה חלול.
מעטפת חיצונית בלי כלום מבפנים.
מעין "אני מקרטון".
או- "אני החלול".
"אני החלול" הלך לומר למנהלת שהוא יוצא לאכול.
למרות שהוא איבד את כל התיאבון.
הוא היה חייב לצאת מייד מהמשרד ולנשום אוויר.
אני החלול יצא אל הרחוב, בהליכה איטית.
הוא התיישב על הספסל בשדרה ובהה בשמיים.
הביט בעלים הירוקים שזזו ברוח אבל בהילוך איטי.
הריחות המסריחים מפח הקרוב עברו לידו ומסביבו.
אח"כ הוא קם, נכנס למסעדה ובקול של מישהו אחר הזמין סלט.
אמר "תודה, סליחה, בבקשה"
הוא אפילו חייך.
מסביבו החיים המשיכו כרגיל.
אף אחד לא הבין איזו דרמה מתחוללת בקרבו של הבחור החלול.
איזה חורבן בית מתנהל בתוכו ברגעים אלו ממש.
איזו צעקה ענקית רצתה להיפרץ החוצה אך נבלעה בתוך עצמה כמו חור שחור.
איך האהבה האמיתית והיחידה של חייו,
עבורה הוא עשה כ"כ הרבה,
ולה הוא חיכה כ"כ הרבה זמן,
איך היא - סופית, רשמית, ותמידית - עזבה גם את תקוותיו.
"אני החלול" חזר למשרד והתיישב לאכול.
והאוכל נעלם בקרבו והפך לאוויר.
הוא הצטרף לישיבות, שאל שאלות וענה תשובות, בפנים מאובנות.
משהו בו רצה להתפרק, אבל לא יכל.
הכאב גדול מדיי להכלה.
הפיצוץ הוא תת קרקעי.
ההדים יעלו אל פני השטח רק בהמשך.
נגמרו לו המילים.
כשדרכי כבר, חסומה
ובנפש מהומה.
כשפושטים בי הצללים,
נגמרות לי המילים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה