אות חיים

"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו"

(שיר השירים פרק ה', פסוק ד')

פתאום, משום מקום, הודעה ממנה.
"נזכרתי (לא יודעת למה) שעוד לא אמרתי לך מזל טוב על התואר".
ומה שלומי חוץ מזה, ואיפה אני היום.

ואולי אני זה שזימן אותה שוב לחיי?

כמה ימים לפני כן, פגיעה קלה מאחורה ברכב שלי.

סחרחורות. בדיקה במיון.

רופאה צעירה ונמרצת נכנסת לחדר הבדיקה, ואני מדמיין מה אם היא הייתה כאן במקומה.

ובכלל, בכל פעם שהרגשתי חלש גופנית, משהו בתוכי קרא בשמה.
הגוף לא שוכח ולא משקר (אמרה פעם מישהי חכמה).

הוא רצה את חיבוקה החם. הוא רצה לשכב בחיקה.

והנה, יומיים אחרי כן, בתוך חופשת מחלה מהעבודה, הודעה ממנה.
והגוף שלי קרא בשמה,
בקול גדול,
ובכל הכוח.
שבוע ימים הוא לא הפסיק.

שלח דרישות געגועים אל האישה היחידה שידעה להרגיע אותו.
ואני מצאתי עצמי לראשונה מאז הפרידה מחכה לה.

 

היא סיפרה שעברה קרוב אליי. ועובדת מרחק 5 דקות נסיעה מדירתי.
כל מה שנדרש שאחד מאיתנו יישבר,
ויזמין את השני להיפגש לכוס קפה.

לא הרשיתי לעצמי להיות זה שנשבר.
לא לעשות את הדבר הלא נכון ולהיפגש איתה מהסיבות הלא נכונות.

רציתי שזה יגיע ממנה.

כאילו שתוכיח לי,
שמשהו השתנה.
שהיא באמת אהבה,
שהיא באמת מעריכה,
שהיא מתגעגעת.

שהסיבות בגינן פירקתי את הקשר שלנו, עם כ"כ מעט רגשות חרטה, אינן נכונות יותר.
שמשהו התפתח והשתנה ואפשר לבנות מחדש.

 

ואולי,

ואולי שוב, הכל בראש שלי.
אולי ההודעה שלה אליי הייתה תמימה לחלוטין.
אולי היא באמת רק רצתה לדרוש בשלומי, ולברך אותי על התואר.
אז כן, היא גרה קרוב, אך אולי היא ישנה עכשיו בחיקו הבטוח של גבר אחר.
אבהי. מספיק חזק בשבילה. שמבין את שתיקותיה. ששותף לשאיפותיה וחלומותיה.
אולי.

 

מדהים איך אות חיים אחד יוצר מערבולות כאלו גדולות.
מדהים אילו סרטים ארוכים מפורטים ונפלאים המוח שלנו בונה על סמך רמזים כ"כ דלים וקטנים.

אל תעשי את זה לי ולך
זה לא יהיה טוב

....

ואני יושב פה מחכה

ואולי נדבר
ואולי נתחבק
ואולי יהיה כמו פעם