יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

ואם אי פעם תשני את דעתך


Play me



אני אומר לך למרות 
שאת לא מקשיבה 


את חג שמחת תורה בילינו יחד.
קירבה אדירה התחלפה בריחוק שנראה אינסופי.
ניהלנו שיח חרשים, פנים אל פנים ובטלפון.
הוחלפו מילים קשות.
הפעם, אני נפרדתי.

השארתי לך מכתב מתחת הדלת.
על המעטפה כתבתי "אני מצטער".
ניסיתי להחזיר לעצמי שליטה על חיי.


ומפחד לעבור עוד לילה לבדי 
בבקשה, תני לי גישה אליך 


הפעם, הפרידה לא הייתה קלה בכלל.
לא הבנתי מה קורה לי.
ניסיתי להטביע את עצמי בעבודה,
כי בכל רגע שהייתי לבד, 
הרגשתי חרדה שעמדה לפרק אותי מבפנים.

אני לא מבין איך, אבל מחלת על כבודך הפגוע, וניסית לחזור אליי,
כמה פעמים.
ואני, בעקשנות של פרד, החלטתי שזה לא נכון ולא מתאים.
השתקתי את הלב הצורח, וסמכתי על השכל הישר.


האמת צריכה להיאמר,
פחדתי ממך.

  
ועוד שומר לך למרות שאת לא רואה אותי גם בתמונה, 
אל תשכחי את כל מה שאמרתי 
ואם אי פעם תשני את דעתך... 


החודשים עברו, שנה עברה, וגם שנתיים.
ואת לא עזבת אותי.
המשכת לחיות בתוכי כמו רוח רפאים.
מכושפת, קסומה, יפה ומרתיעה.

נשברתי.
ניסיתי לחזור אלייך.
בגישושים גמלוניים,
ב-SMS ובמכתבים.

אל תצטערי 
ואל תדאגי 
אל תצטערי 
ואל תדאגי 


את כבר לא היית שם יותר.
מכתב התשובה שלך, מלא בחמלה, 
הבהיר שקשרת את חייך עם גבר אחר.

זר הפרחים שהזמנתי לביתך מעולם לא הגיע.
רצתי מהר לחנות הפרחים ואספתי אותו לפני שנשלח.
הבאתי אותו הביתה, מתנה למשפחה...


אני קורא לך למרות שאת כבר לא מרגישה 
כל כך רוצה להיות רק איתך 
אני יודע שאת כבר לא מאמינה וקטנו מילותיי 

אל תשכחי את כל מה שאמרתי 
ואם אי פעם תשני את דעתך 
אל תצטערי 
ואל תדאגי 
אל תצטערי


מדהים כמה אפשר לעבור עם בנאדם,
בלי להיות איתו ביחד בפועל.



וכמה מילים על המוזיקה:
זה השיר האהוב עליי של אסף אמדורסקי. 
מתוך האלבום השני שלו, שכולו חלום אחד גדול.
השיר מסתיים בג'אם ארוך שהולך ומתגבר,
ומתנפץ, בדקה 7:38, לתוך צליל אחד שחוזר על עצמו במשך כ-40 שניות.

הכוח של הצליל האחד הזה, חזק הרבה יותר מכל מה שמילים יכולות לומר.
ומצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש.

כוחו של האחד.



יום שישי, 13 בספטמבר 2013

בא הביתה, עוד מעט

Play me:


נשבר השרב, עולה הלחות
השמיים מתכסים עננים

ערב סוכות, האוויר התחיל להשתנות.
הקיץ הסוער והמשוגע של 2005 נגמר.
המדינה מתאוששת מההתנתקות, 
והוא מנסה להתאושש מהתנתקות אישית.
מסיפור האהבה הקצר והסוער שהיה לו, ושנגמר לפני כמה שבועות.

האמת הייתה שהוקל לו קצת כשהיא שילחה אותו מחייה.
הוא יכל סופסוף לחזור לנשום ולחשוב קצת.
אך אז הסתבר שהסיפור בכלל לא נגמר.

אותה אישה, שמשכה אותו בסערה אל תוך חייה המורכבים,
ושדחפה אותו מחוץ להם, חזרה אליו, 
והפעילה את כל קסמיה וכוח שכנועה כדי שייפגשו שוב. 
שידברו, שיחזרו.

הוא התעקש לא לעשות דבר עד אחרי יום הכיפורים.
ביקש ממנה ארכה של כמה ימים עד שייתן לה תשובה.
רצה את הזמן הזה לקצת שקט, להתבוננות פנימית.
קיווה שמבפנים תבוא לו התשובה.

נוסע אלייך אישה יפה
והרוח מצליפה בפנים.

אבל, הלב שלו קרא אליה.
והוא יכל לעצום עיניים ולשמוע אותה קוראת אליו.

הוא הרגיש את הפחד מבפנים, 
מעין מנגנון פנימי שהזהיר אותו.
מפני מה? 
עד היום הוא לא יכול ממש לומר.  


הכל כבר מחכה לגשם
ואני עייפתי מלרוץ

ואז, הוא פשוט נכנס לרכב ונסע.
בלי להודיע לאף אחד מראש.

חצה את השדות הצהובים והיבשים מהקיץ,
נכנס למושב, נסע עד קצה הכביש.
שם בסוף, 
קצת לפני הבית מצד שמאל, 
הוא עצר רכבו.
לקח שתי נשימות עמוקות.
וכתב לה את ה-SMS הבא:

"בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ"

הוא ישב באוטו וחיכה.
ידע שהיא בוודאי תבין.
אחרי 5-6 דקות שנדמו כנצח, הגיעה תשובתה:

"איך במחי הודעה אחת אני נשטפת דמעות".

--

"צאי החוצה"
הוא כתב.

ואז היא יצאה מפתח ביתה.
בהססנות, לא אופיינית.
הייתה לבושה בבגדי בית מרושלים.
פניה, הזוהרים בד"כ, נראו אפורות. חסרות חיים.

היא הייתה צריכה לעצור אותו, 
שלא יקפוץ עליה מול כל השכנים.

והם נכנסו יחד לבית.

עברו ליד אימה, שהפטירה בקול אדיש: "מזל טוב",
ונכנסו לחדרה.

הם היו שם שעה, או יום שלם. 
עד היום הוא לא יודע.

והרגע הזה פתח את הפרק השני בסיפור שלהם.
פרק שארך רק שבוע,
אך כלל בתוכו את כל הגעגוע, הרגש, התשוקה, הכמיהה, הכעס,
הפחד והפגיעה שרק אהבה אמיתית יכולה לגרום.

אותו שבוע ייחרט עמוק עמוק בלב של שניהם.
וילווה אותם עוד הרבה הרבה שנים.

אולי לתמיד.



אפילוג.
רק לאחר כמה שנים נוספות הוא גילה את המקור של השיר הזה של שלום חנוך.
השיר החותם את "חתונה לבנה". 
אלבום מלא זעם וכאב של פרידה.
ודווקא השיר הזה מלא נחמה, תקווה ואהבה.
ועד היום הוא תוהה-

האם זהו אות של תקווה בסוף הסיפור הקשה של "חתונה לבנה", אות לסיפור חדש וטוב,
או איזה תיאור (ציני) של תקוות שווא,של אדם הנוסע חזרה אל ביתו ההרוס 
ויודע שאף אחת לא מחכה לו שם יותר?