Play me:
נשבר השרב, עולה הלחות
השמיים מתכסים עננים
ערב סוכות, האוויר התחיל להשתנות.
הקיץ הסוער והמשוגע של 2005 נגמר.
המדינה מתאוששת מההתנתקות,
והוא מנסה
להתאושש מהתנתקות אישית.
מסיפור האהבה הקצר והסוער שהיה לו,
ושנגמר לפני כמה שבועות.
האמת הייתה שהוקל לו קצת כשהיא שילחה
אותו מחייה.
הוא יכל סופסוף לחזור לנשום ולחשוב
קצת.
אך אז הסתבר שהסיפור בכלל לא נגמר.
אותה אישה, שמשכה אותו בסערה אל תוך
חייה המורכבים,
ושדחפה אותו מחוץ להם, חזרה אליו,
והפעילה את כל קסמיה וכוח שכנועה
כדי שייפגשו שוב.
שידברו, שיחזרו.
הוא התעקש לא לעשות דבר עד אחרי יום
הכיפורים.
ביקש ממנה ארכה של כמה ימים עד שייתן
לה תשובה.
רצה את הזמן הזה לקצת שקט, להתבוננות
פנימית.
קיווה שמבפנים תבוא לו התשובה.
נוסע אלייך אישה יפה
והרוח מצליפה בפנים.
אבל, הלב שלו קרא אליה.
והוא יכל לעצום עיניים ולשמוע אותה
קוראת אליו.
הוא הרגיש את הפחד מבפנים,
מעין מנגנון
פנימי שהזהיר אותו.
מפני מה?
עד היום הוא לא יכול ממש
לומר.
הכל כבר מחכה לגשם
ואני עייפתי מלרוץ
ואז, הוא פשוט נכנס לרכב ונסע.
בלי להודיע לאף אחד מראש.
חצה את השדות הצהובים והיבשים מהקיץ,
נכנס למושב, נסע עד קצה הכביש.
שם בסוף,
קצת לפני הבית מצד שמאל,
הוא
עצר רכבו.
לקח שתי נשימות עמוקות.
וכתב לה את ה-SMS הבא:
"בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ"
הוא ישב באוטו וחיכה.
ידע שהיא בוודאי תבין.
אחרי 5-6 דקות שנדמו כנצח, הגיעה
תשובתה:
"איך במחי הודעה אחת אני נשטפת
דמעות".
--
"צאי החוצה"
הוא כתב.
ואז היא יצאה מפתח ביתה.
בהססנות, לא אופיינית.
הייתה לבושה בבגדי בית מרושלים.
פניה, הזוהרים בד"כ, נראו אפורות.
חסרות חיים.
היא הייתה צריכה לעצור אותו,
שלא יקפוץ
עליה מול כל השכנים.
והם נכנסו יחד לבית.
עברו ליד אימה, שהפטירה בקול אדיש: "מזל טוב",
ונכנסו לחדרה.
הם היו שם שעה, או יום שלם.
עד היום הוא לא יודע.
והרגע הזה פתח את הפרק השני בסיפור שלהם.
פרק שארך רק שבוע,
אך כלל בתוכו את כל הגעגוע, הרגש, התשוקה, הכמיהה, הכעס,
הפחד והפגיעה
שרק אהבה אמיתית יכולה לגרום.
אותו שבוע ייחרט עמוק עמוק בלב של שניהם.
וילווה אותם עוד הרבה הרבה שנים.
אולי לתמיד.
אפילוג.
רק לאחר כמה שנים נוספות הוא גילה את המקור של השיר הזה של שלום חנוך.
השיר החותם את "חתונה לבנה".
אלבום מלא זעם וכאב של פרידה.
ודווקא השיר הזה מלא נחמה, תקווה ואהבה.
ועד היום הוא תוהה-
האם זהו אות של תקווה בסוף הסיפור הקשה של "חתונה לבנה", אות לסיפור חדש וטוב,
או
איזה תיאור (ציני) של תקוות שווא,של אדם הנוסע חזרה אל ביתו ההרוס
ויודע שאף אחת
לא מחכה לו שם יותר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה